השלטונות הסינים מגלים את עולם הרוקנרול

 

 

בפסטיבל המוזיקה "מידי" האחרון, הפסטיבל הותיק בסין למוזיקת רוק, פאנק ואלקטרוניקה, המבצעים שלחו חיצים מוזיקלים במנהיגי המדינה, סטודנטים עם כתובות קעקוע מכרו חולצות טי-שירט עם מסרים אנטי-ממשלתיים וחובבי הבי-מטאל פרועים הציתו דגל יפני לקול קללות.

 

הדבר המוזר הוא שהפסטיבל הנערך בג'נג'יאנג וכלל ארבעה ימים של בירה, קפיצות מן הבמה על הקהל ואוהלים, מומן על ידי המפלגה הקומוניסטית, אשר הקצתה 2.1 מיליון דולר להכנת השטח, תשלום ללהקות הפאנק ולניקוי הזבל לאחר האירוע.

 

רשויות העיר גם סיפקו צבא קטן של שוטרים בכפפות לבנות ואטמי אוזניים שעמדו ללא טרוניה כאשר על הבמה השתוללו להקות כמו "אמונה עלובה" ו"AK 47" בעוד האוהדים מטילים בוץ אחד בשני.

 

לדעתו של ג'אנג פאן, מארגן הפסטיבל, השילוב של אנשי ביטחון המסייעים בממכר סחורה עם ססמאות של מריחואנה הוא מוזר רק לכאורה. "בעבר הממשלה ראתה אוהדי רוק כשטפון הרסני או פשיטה של חיות טרף," אומר ג'אנג, שחלק מן האירועים שלו בוטלו על ידי פקידים זהירים מאז שהחל לארגן את הפסטיבל ב-2000. "כיום כולנו חלק מן המסע של האומה אלי חברה הרמונית."

 

לא שהוא, או מי מעשרות המוזיקאים מזי הרעב שסופסוף יכולים לתרגם את אומנותם לכסף, מתלוננים, למרות שכנראה שאיש מציבור זה עוד לא התעשר באמת. שינוי קונספטואלי זה מצד הממשל ומצד החברות המשלמות לשים את הלוגו שלהן על הבמה, הביא לגידול חד במספר הפסטיבלים בסין. בעוד שבשנת 2008 היו רק חמישה פסטיבלים שארכו מספר ימים ורובם ככולם נערכו בבייג'ינג, הרי שהשנה נערכו בסין כבר יותר מ-60 פסטיבלים, במיקומים שונים ומשונים- החל מהערבות הצפוניות של מונגוליה הפנימית ועד לרמה הדרומית של פרובינצית יוננאן.

 

כל הפסטיבלים ללא יוצא מן הכלל אורגנו בסיוע הממשל המקומי, שהגיע להבנה שרוקרים עם פירסינג המשתוללים בריקוד פרוע לא בהכרח מעוניינים בהפלת השלטון. אך בעיקר, הממשל החליט, לפחות לעת עתה, שפסטיבלי המוזיקה יכולים להעניק להם משהו שאפילו אנשי הפרופאגנדה הממולחים ביותר לא מסוגלים ליצור יש מאין: "קוּליות". "כל משרדי הממשלה המקומיים האלה רוצים שהערים שלהם יתפסו כמקום של כיף, מקום של צעירים ו"אִין" בכדי למשוך תיירים ולזכות בנקודות בדעת הקהל," אומרת סקרלט לי, סוכנת מוזיקאים שהחברה שלה, זברה מדיה, מארגנת פסטיבל כגון זה בעיר צ'נגדו במערב סין שמושך אליו 150,000 איש בפארק שנבנה במיוחד לכך על ידי הממשלה.

 

האווירה המתירנית יותר כלפי מוזיקת אינדי עומדת בסתירה לצנזורה המתחזקת באינטרנט והיד הקשה המופעלת כנגד אלה שקוראים לשינויים פוליטיים. הספקנים אומרים שהממשלה פשוט מנסה לצרף אליה את תרבות הצעירים, אך אחרים טוענים שהתפשטות תופעת פסטיבלי הרוק היא סימן מעודד שרוק, פאנק והבי מטאל זוכים סוף סוף להכרה תרבותית.

 

הרשויות מתעקשות לאשר מראש את רשימת הלהקות המופיעות, אך הסירובים נדירים. הסיבה, בחלקה, היא משום שרבים מן המופיעים שרים באנגלית, עובדה שמקשה על הצנזורים אך גם גם מרגיעה אותם, משום שגם רבים מן האוהדים אינם מבינים את המילים.

 

גם דבר טוב יכול לבוא בכמויות גדולות מדי. הפסטיבלים הרבים מתחרים על אותו קהל אוהדים שיכולים להרשות לעצמם כרטיס של 150 יואן (כ-22 דולר) ליום, מה שהביא להידלדלות במספר המבקרים. לא כל הפסטיבלים עומדים באמות מידה בסיסיות כמו שירותים תקינים, מזון אכיל או אפילו מערכת סאונד סבירה, מה גם שסצינת המוזיקה העצמאית בסין נמצאת עדיין בחיתוליה ומספר הלהקות המוכשרות באמת הוא מוגבל.

 

פסטיבל אחד שאין לו בעיה להביא קהל באופן קבוע הוא המידי שהחל ב- 2000 כרסיטל לסטודנטים בבית הספר למוזיקה בבייג'ינג  והפך מאז למעין תופעה תרבותית ייחודית. בשנים שהורשה להתקיים על ידי הרשויות, משך לפארק בבייג'ינג עשרות אלפי מבקרים ועשרות להקות באווירה חופשית.

 

בשנה בעברה, לאחר ששבע ביטולים ברגע האחרון על ידי שירות הביטחון הציבורי, החליט מר ג'אנג לשנות כתובת והעתיק את הפסטיבל לג'נג'יאנג, בפרובינציית ג'יאנגסו במזרח סין. הרשויות בג'נג'יאנג לא רק שהיו מוכנות להכין את השטח לפסטיבל על אי בנהר היאנגדזה אלא גם נתנו סובסידיות נדיבות, חוזה לעשר שנים ויד חופשית.

האווירה בפסטיבל עצמו מזכירה את וודסטוק, אם כי בלי הסקס והסמים בכל פינה. ליד הבמה נמכרו כפתורי מאו, פיאות, רובי מים בְצורת אבר מין, ובובות של "סוס דשא-בוץ" (צירוף המילים מבוטא "צאו-ני-מא" ונשמע זהה למילה "בנזונה" בסינית), שהפכו לסמל למרד כנגד צנזורה באינטרנט.

 

אביזר בולט הוא הצעיף האדום – זה שכרוך סביב צווארם של חברי התנועה הצעירה במפלגה הקומוניסטית. אך כאן הצעיפים היו קשורים סביב רגליים, ידיים או אפילו סביב הפנים לשוות להם מראה של פורעי חוק.

 

רוב הפסטיבלים, עם זאת, הם פשוט בידור, הסחה מטרדות היום ואולי הזדמנות לעשות קניות. זברה, החברה שמארגנת את הפסטיבל בהאנגג'ואו, הקימה בפסטיבל שוק אמנות ודוכן להחלפת דברים שלא חפצים בהם- מעין שוק פשפשים מאולתר. שם לא היו צעיפים אדומים והמוזיקה הייתה פופ מתקתק.

 

סקרלט לי אומרת שהיא רוצה לקדם את המוזיקאים הצעירים אך יאנג האיסונג מלהקת P.K. 14 לא יכול אלא להרגיש ציני למראה אוהלי יגרמייסטר מצד אחד ותור האנשים המשתרך בהמתנה לתיקי קונברס מצד אחר בפסטיבל Modern Sky Music בבייג'ינג. 

כאשר הוא נשאל אם תרבות הצעירים הסינית עומדת בפני הפריצה הגדולה שלה, הוא אומר בגיחוך: "פעם הממשלה ראתה בנו סכנה. כיום הם רואים בנו שוק."

לייבסיטי - בניית אתרים