קרנות הון סיכון בסין

 

חברות הון סיכון מערביות המנסות להיכנס לסין נתקלות בשתי בעיות –כיצד להכניס את כספן פנימה וכיצד אחר כך להוציא אותו מהמדינה. הממשלה הסינית אוחזת בכל המרת מט"ח, נוקטת גישה עוינת לכל השקעה המנסה להביא לשינויים מבניים (פיטורים, מכירת נכסים) ולצעדים פיננסיים כמו מינוף. בנוסף, היא אינה רואה בעין יפה זרים הבאים בכדי לקטוף רווחים מהירים.

עם גישה כזאת, ההצלחות הבודדות של קרנות להשקעות פרטיות מושכות תשומת לב רבה. באוקטובר 2009 הקרן Infinity I-China, קרן הון סיכון בשיתוף פעולה סינו-ישראלי דיווחה על תשואה על השקעה שהוכיחה עד כמה ריווחית סין יכולה להיות. הקרן קיבלה 11 מיליון דולר במזומן ממכירתה של חברת הטכנולוגיה Digital China. כולל המניות שעדיין בבעלותה מדובר ברוחח של 16 מיליון על השקעה של 8 מיליון שנעשתה בספטמבר 2008. עסקה זו באה בנוסף לשתי עסקאות גדולות יותר מאז שהתחילה לעבוד בסין ב-2004. עם זאת, הרווחים המהירים לא הפכו את אינפיניטי למוקצה מחמת מיאוס והיא ממשיכה לגדול בעידוד בייג'ינג וממשלות אזוריות. הקרן פועלת בבייג'ינג, שנגחאי, סוג'ואו וערים אחרות וממשיכה להוסיף קרנות תחת ניהולה.

החופש הזה לפעול הוא תוצר של שני גורמים. הראשון השתתפות של הממשלה כמשקיעה בקרנות והשני הוא העובדה שההשקעות עזרו ליצור חברות סיניות מצליחות בתחומים עשירים בטכנולוגיה וקניין רוחני.

אינפיניטי הוקמה בתל אביב באמצע שנות התשעים על ידי המהנדס אמיר גלאור. גלאור נהנה מתמיכה של אי.די.בי, חברת האחזקות הגדולה בישראל ושל שני אמריקאים עם נסיון רב בתחום הטכנולוגיה: קנת ריינד, אחד המשקיעים הראשונים באינטל ומרשל בטלר, מנכ"ל שפרש זה מכבר.

החברה מימנה מספר סטרט-אפים מוצלחים אך השוק המקומי היה מוגבל מדי וסין הציעה יתרונות עצומים לחברות ישראליות, ביחוד מערכת יצור יעילה ושרשרת אספקה רחבה וגדֵלה. אינפיניטי גייסה 30 מיליון דולר לקרן הראשונה שלה בסין, מספיק אולי כדי לעורר את סקרנותה של ממשלת סין אך לא מספיק כדי להפחידה. ב-2004, וו יי, סגנית ראש הממשלה לכלכלה דאז, נתנה באופן אישי רשיון הון-סיכון מספר 00001 לאינפיניטי והעניקה לה זכות חסרת תקדים להשקיע גם ביואן וגם בדולרים.

שש השקעות נוספות באו לאחר מכן – שלוש בישראל ושלוש בסין. אינפיניטי הרוויחה 60 מיליון דולר על שתים מהן, עדיין מחזיקה בשלוש ובאחת נכשלה. בכל השקעותיה היא ביצעה שינויים מבניים רציניים. דוגמה בולטת היא חברה ישראלית בשם Shellcase, יצרנית שהפסידה כסף אך הייתה לה בעלות על טכנולוגיה חשובה לאריזה של שבבי סיליקון. היצור הועבר לסין ועלויות נחתכו בחצי. הפיתוח נותר בישראל והפטנטים נרכשו על ידי חברה אמריקאית וכל הצדדים הפכו רווחיים מאוד.

בשנת 2007 קרן ישראל-סין שנייה גייסה 300 מיליון דולר בשיתוף בנק הפיתוח הסיני. עד כה הושקעו 70 מיליון דולר בשלוש חברות ישראליות וחמש חברות סיניות. ההשקעה ב- Digital China השתמשה ברשת של חברה זו להפצת תוכנה שפותחה בישראל. עיסקה בתכנון נבנית סביב יצור של חידוש ישראלי נוסף, סוללות דקות מאוד שמקבלות טעינה חשמלית חלשה באמצעות דיו מיוחד. כל עיסקה מערבת שילוב של עובדים מקומיים ומנהדסים ישראליים. ניהול העברת טכנולוגיה ויצור בין ארצות וישויות רבות הוא מורכב מאוד, אך דומה שבסין זו הדרך העיקרית להצלחה.

לייבסיטי - בניית אתרים