דת בסין
 

בעוד שבמערב מקובל כי ערש התרבות, התפתחות החשיבה, האומנות ובעצם כל מכלול החיים הינם נגזרות של הדתות השונות, הרי שדווקא המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, הינה למעשה נטולת דת רשמית.

 

מאידך, על אף כי כיום סין הינה מדינה אתאיסטית בהגדרה, הרי שבעבר ויש לומר עדיין כיום, מתקיימות בה בכפיפה אחת שלוש גישות אותן ניתן לכנות "פילוסופיות" או "דתות", מרכזיות: דאואיזים, בודהיזם וקונפוציוניזם.

 

דאואיזם - הדת הדאואיסטית היא אולי הפחות מוכרת והמסתורית יותר מבין שלוש הדתות. ככל הנראה שורשיה במאה השביעית לפנה"ס, ע"י לאו דזה (בסינית: "הזקן" או "המורה הדגול"), שעל פי האגדה שכן ברחם אמו 82 שנים, ולכן נולד כזקן חכם בעל זקן לבן. גרסה אחרת טוענת כי לאו דזה כיהן כפקיד רם דרג במדינת סין המערבית, ומתוקף תפקידו שימש גם כיועץ עבור קונפוציוס. בכל מקרה, גרסה אחת עליה מסכימים הכל היא כי לעת זקנתו, הותיר אחריו לאו דזה ספר דק, בן 5000 מילים בלבד, בו שטח את הגותו, לפיה מתקיימים כמה עולמות הנבדלים זה מזה במידת הקרבה שלהן לדאו ("הדרך"), אולם אין צורך לבחור בעולם זה או אחר. יתר על כן, דוגל הדאואיזם במשמעויות האין והיאנג – דואליזם בכל תחומי החיים (שחור/לבן; אור/צל; טוב/רע וכו') ובאפשרות הניתנת לאדם, לבחור בכל פעם באלטרנטיבה המועדפת עליו. לאחר שהותיר מאחוריו ספר הגות זה, פרש לאו דזה על גב תאו מים לטיבט, שם התבודד עד מותו.

 

הדאואיזים אם כך, מעמיד במרכז את ה"דרך", ועל פי גישת חיים או "דת" זו, הרי שכולם שווים ומעמדות חברתיים וכלכליים אינם רלבנטיים, כל עוד האדם פועל בהתאם לדרך הטובה עבורו מבלי לפגוע בזולת. בדאואיזם דגש רב על ההרמוניה עם הטבע והסביבה.

 

קריאת התגר החברתית, או ההתנערות ממקור סמכות מולד, היוותה סכנה ואיימה על מעמדם הבלתי מעורער של קיסרי סין לאורך ההיסטוריה. על כן, נעשו ניסיונות רבים לאורך השנים להשמיד את הכתובים הדאואיסטים. אולם לרוב, דת שוחרת שלום זו לא היוותה סכנה אמיתית על השליטים או על גישות אחרות, זאת משום שהיא מאפשרת דואליות ובחירה, ומשתלבת היטב עם שאר הזרמים והדתות בסין.

 

מן הדאואיזם הסתעפו במרוצת השנים תורות נוספות שהידועה בהן הינה תורת הפנג שוואי, העושה שימוש בכלי הדאואיזם על מנת ליצור הרמוניה ואיזון עם הסביבה. תורה זו השתרשה היטב במסורת הסינית, והביטויים לכך רבים. כך למשל, מבנים בעלי חשיבות פוליטית, היסטורית, כלכלית ותרבותית, כגון "העיר אסורה", "פארק השמיים" ומבנים נוספים חשובים לא פחות בסין, נבנו על יסודות גישה זו. כיום, נעשה בה שימוש נרחב בהונג- קונג ובטייוואן, ולא מזמן אף נתבעה בהונג-קונג חברה שבנתה גורד שחקים תוך פגיעה ב"פנג שוואי" של הבניינים שבסביבתה.

 

קונפוציוניזם – שמה של גישה זו נגזר משמו של האיש בעל ההשפעה הרבה מכל על תרבות סין, ועל האופן בו נהגה סין לנהל הן את ענייני הפנים והן את ענייני החוץ שלה במשך שנים ארוכות: קונפוציוס. קונפוציוס נולד בשנת 551 לפנה"ס במחוז שאנדונג של היום. כבר בצעירותו שאיפתו של קונפוציוס הייתה להתברג במנגנון הממשלתי, אולם הוא זכה בתפקידים זוטרים בלבד. ואולם, כאשר מלאו לו חמישים שנה, זכה קונפוציוס ב"הארה" שאחריה נטש את תפקידו בממשל והחל נע ונד ממדינה למדינה תוך שהוא מציע לשליטים המקומיים דרכים שונות לייעול שלטונם. מאידך, גם יוזמה זו לא זכתה לאהדה והצעותיו נפלו על אוזניים ערלות. לפיכך, בתום שנים רבות של נדודים, שב קונפוציוס למחוז הולדתו, שם הלך לעולמו והוא בן 72. 

 

בהגותו, הקדיש קונפוציוס מקום נכבד לקיום המסורת כמוטיב מפתח לשלטון נאור ומוצלח. על פי תפיסתו, שליט מוצלח הוא זה המקיים את מסורת השלום והסדר החברתי. כמו כן, חזרה למסורת ולקיומם של ערכים ישנים כגון יחסי כבוד, נימוס, נדיבות וחריצות הם הבסיס להצלחת הממשל. קונפוציוס דגל בשוויון הזדמנויות לכל ובכך ששום ארגון אינו יכול לאכוף התנהגות אלא באמצעים של משא ומתן בדרך משפטית מחייבת.

 

במרכז גישתו של קונפוציוס, עומד ה"לי", אשר לו שני מרכיבים: הראשון הינו מערך הגינונים והידע הספציפי של אופן הפעולה במצב נתון. השני, הינו הסדרת היחסים בתוך המשפחה ומחוצה לה ע"י פולחן. כך למשל, נוצר קוד התנהגות לפיו על האישה לציית לבעלה, אח צעיר לאח בוגר, בנים לאבותיהם וכן הלאה. מקודים אלו יצאה למעשה מסורת שלמה של פולחן אבות קדומים ותפיסת כבוד עצומה, לפיה אדם שלא עמד בצפיות המשפחה ממיט קלון על עצמו ועל משפחתו.

 

באופן מפתיע למדי, דווקא בשנים שלאחר פטירתו, זכו לפתע רעיונותיו של קונפוציוס לעדנה וכתביו נפוצו בקרב רבים, כך שתוך זמן לא רב, תפיסה זו הושרשה כה לעומק בחיי החברה הסינית, עד שלמעשה השתלטה עלייה, עד לעליית הקומוניזם. כך גם הפכה הבקיאות בהגותו של קונפוציוס לתנאי מחייב בפני כל מי שרצה להתקבל למשרה ממשלתית. אך, בעוד גישתו המקורית של קונפוציוס דגלה בשוויון הזדמנויות לכל, הרי שאימוצה ע"י הממשלים הסינים הוביל דווקא למצב בו פעמים רבות התוצאה הייתה צדק שרירותי ודיכוי.

 

בודהיזם – הינה ככל הנראה הדת (בניגוד לגישות הפילוסופיות) היחידה בסין. דת זו נוסדה בהודו במאה השישית לפנה"ס על ידי סידהרטה גאוטמה בן סאקיה. על פי המסורת, היה סידהרטה בן למשפחת אצילים, אשר גדל בארמון מפואר. יום אחד החליט סידהרטה לצאת מן הארמון ונתקל בדרכו באיש עני, איש זקן ואיש חולה. סידהרטה הגיע למסקנה שהעולם מלא בעיקר בסבל ולכן החליט לצאת למסע חיפוש אשר יוביל אותו ל"הארה" (בודהה פירושו "נאור" או "בעל ההארה"). תוך כדי מסעו, יסד סידהרטה מסדר של נזירים ובמשך ארבעים שנה לימד אותם את התפיסה הבודהיסטית, לפיה החיים הם מסע של סבל המתחיל ברגע הלידה ומסתיים עם המוות. גורמי הסבל הינם תשוקות הגוף והתשוקה לסיפוק אישי ועל כן האושר ניתן למימוש רק כאשר מתגברים על תשוקות אלו. על מנת להתגבר על התשוקות, יש ללכת בדרך "שמונת הנתיבים" אשר בסופה מגיע הנזיר ל"נירוונה" - מצב של חופש מחמדנות, כעס, בורות ועוד.

 

ואולם, בדומה לרוב האסכולות הדתיות, לאחר מותו של בודהה, החלו מתגלעים חילוקי דעות בין תלמידיו ומאמיניו וכפועל יוצא החלו זרמים שונים בבודהיזם לצוץ.

 

מתי הגיעה אם כן דת זו לסין? כבר במאה השלישית לפנה"ס נשלחה להודו ע"י קיסר סין משלחת של נזירים, אשר שבה לסין והביאה עמם את כתבי הקוד הבודהיסטים והחלו להפיצם ברחבי המדינה. הבודהיזם הפך לדת שלטת בעיקר בצפון, שם רצו השליטים באנשים משכילים, אשר לא התחנכו על ברכי המסורת הקונפוציוניסטית. במקביל למגמה זו החלו הבודהיסטים מייסדים מנזרים אשר שימשו כבתי הארחה, בתי חולים ובתי יתומים ומשכו אליהם מאמינים רבים.

 

זרם הבודהיזם שהפך לנפוץ בסין, הוא זרם ששמו "מאהאיאנה" – אשר על פיו, ישנן אלוהויות משניות ובודהיסטיות (נזירים שהגיעו לנירוונה אך בחרו להישאר על פני הארץ ולעזור לאנושות) והוא רווי התייחסות לגן עדן מחד ולשאול מאידך. יתכן כי הסיבה לכך שדווקא זרם זה הפך לדומיננטי כל כך בסין, נובעת מהדואליות שבו. דואליות זו, אינה זרה לתפיסה הפילוסופית הסינית, ראה הדאואיזם.

 

זרם נוסף של בודהיזם, שנפוץ בעיקר בטיבט ואף הוא מאסכולת המהאיאנה, משלב בתוכו אלמנטים מדת הבון (דת טיבטית עתיקה המשתמשת בכשפים ובמגיה שחורה) ואלמנטים טאנטרים רבים.

 

לסיכום, כאשר דנים בדתות או בפילוסופיות סיניות חשוב עד מאוד לציין את המושג "זן". זן הינו שילוב מעניין שנוצר מהמפגש בין הבודהיזם לדאואיזם, ואף שהוא מתקיים כיום בעיקר ביפן, היה זה על  פי המסורת דווקא חכם סיני שאמר כי "ברמות הגבוהות, בפסגות של שתי התפיסות: הבודהיזם והדאואיזים, שם במפגש הזה נוצר הזן שהינו חתירה למגע ישיר עם המציאות באמצעות חוויה אישית פנימית".

לייבסיטי - בניית אתרים