תעשיית הקולנוע בסין בצעדי ענק להוליווד

 

על אף היותה של אמנות הקולנוע החדשה ביותר מבין שבע האומנויות, סרטים הם, כפי הנראה, המצרך האומנותי הפופולארי ביותר. הקולנוע הינו  ראי לתרבות של עם, קבוצה או זרם,  ובמסגרתו נוצרים מאות ואלפי תוצרי תרבות הנצפים על ידי מיליונים ברחבי העולם.

תעשיית הקולנוע בסין קיימת כבר מעל ל-100 שנה אך היו אלו בימאי "הדור החמישי" שהביאו אותה לקדמת הבמה, לחשיפה והכרה בינלאומית רחבה.

 

הצגת הקולנוע הראשונה בסין התרחשה בשנת 1896 ומאז סבלה סין ממלחמות עקובות מדם ומתהפוכות חברתיות כלכליות ופוליטיות, שדחקו את תעשיית הקולנוע לפינה נסתרת. בשנגחאי, שהייתה העיר הקוסמופוליטית המתקדמת ביותר בסין של אותם הימים, נאלץ הקולנוע הסיני להתמודד עם קולנוע הוליוודי, כאשר ידו של האחרון הייתה כמעט תמיד על העליונה.

 

בימיה הראשונים של הרפובליקה העממית של סין, החל משנת 1949, עלה קרנה של תעשיית הקולנוע ומאות סרטים הופקו ויצאו לאור. בתקופת מהפכת התרבות (1976-1967), נעצרה תעשיית הקולנוע כמעט לחלוטין ומספר מועט של סרטים אושרו והופקו על ידי אשתו של היו"ר מאו, כאשר כל הסרטים נשאו מסרים פוליטיים מובהקים.

 

מותו של היו"ר מאו הביא עמו שינויים מבורכים בהקשר של היצירה האומנותית; ובימאים מוכרים לקחו על עצמם להחיות מחדש את התעשייה הקולנועית. אלו הם האבות הרוחניים של הדור החמישי. שנת 1982 מהווה את תחילתו של הקולנוע הסיני כפי שאנו מכירים אותו.

 

כיום אנו עדים לשני תהליכים אותם עוברת תעשיית הקולנוע הסינית והבימאים הסינים: מצד אחד קיימת התעסקות כמעט דוקומנטרית בשינויים החברתיים שסין עוברת בשלושת העשורים האחרונים. מצד שני ישנן השפעות מערביות הוליוודיות: הפקות ענק, רבבות ניצבים, תקציבים גרנדיוזיים, אשר בהם הנרטיב הסיני המוצג קרוב יותר לדרך בה המערב נוטה לראות את סין ופחות כפי שהסינים נוטים לראות את עצמם. דוגמאות בולטות הינן הסרט "הדרך הביתה" הצנוע, המתרחש במרחב של כפר נידח בצפון סין, ולעומתו "נמר דרקון" המרהיב, עם תקציב אדיר ואלפי ניצבים ואפקטים מיוחדים.

 

"הדרך הביתה"


ומה בנוגע לאיכות וטיב הקולנוע הסיני המודרני? אף על פי שיצאו בסין בתחילת שנות ה-90 סרטים איכותיים כמו "סיפור חיים" של ג'אנג יימו, "שלום לפלגש" של צ'ן קאיגה, "עפיפון כחול" של טיין ג'ואנג-ג'ואנג, ו-"בחום היום" של ג'יאנג וון, הרי שחיצי הביקורת טוענים כי הקולנוע הסיני החל משנת 1990 כיוון בעיקר למכנה המשותף העממי באוכלוסיה הסינית, לפי הדפוס המסחרי, בידורי ההולוודי. הלחץ שהופעל על העוסקים בקולנוע היה כבד, או כפי שאמר אז החוקר פיי ג'נג-צ'ינג: "הדרכים העומדות בפני סין והמכשולים השונים שנצטרך לעבור קשים ומסובכים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. המהפכה בקולנוע לא תהיה קלה, אלא רצופה במאבקים והתנגדויות".

עם התפשטות הטלוויזיה וההתעניינות הגוברת בקריוקי ובוידאו, מעמדו של הקולנוע הסיני התערער מאוד. בשנת 1992, מספר הצופים בקולנוע צנח ל-10.5 מיליארד איש בשנה ושוק הסרטים הצטמק בצורה ניכרת. ההכנסות ב-1992 ממכירת כרטיסי קולנוע הסתכמו ב-190 מיליון יואן בלבד. אולמות הקולנוע בעיירות התקשו להתקיים ורבים מהם הוסבו לאולמות ריקודים, מועדוני ביליארד או לשימושים אחרים.

באותה עת עמד ענף הקולנוע בסין בפני המשבר הגדול ביותר בהיסטוריה שלו. מאז שהוקמה סין החדשה היה הענף כפוף לכלכלה המתוכננת של המדינה ואולפני הסרטים וחברות ההפצה היו ארגונים ממשלתיים – ההפצה וההקרנה היו באחריות המדינה כמו גם ההשקעות והרווחים. ההפרטה החלקית שהייתה נהוגה בשנות ה-90 – קניית הסרט על ידי המדינה אשר הפיצה אותו לקניינים פרטיים – הובילה להצטמקות מהירה של הענף. ראשי התעשייה החליטו לבצע מהפכה נוספת ולתקן את הנזק בצורה הטובה ביותר – בינואר 1993 הם החליטו לעקוף את הקניה המרוכזת של CFGC, חברת הקולנוע הממשלתית הגדולה והמשפיעה בסין, ומכרו את הסרטים ישירות לערים ברחבי המדינה - הצעד הראשון בפתיחת השוק הארצי.

החל באוגוסט 1994 ואילך, החליטה CFGC לסבסד יבוא של "10 סרטים גדולים" מחו"ל. רבים האמינו בתחילה כי המהלך הוא עוד אסון הניחת על הקולנוע הסיני שבע המרורים, אך נראה כי הסבסוד התאים דווקא לדרישות המתפתחות של השוק והחיה את תעשיית הקולנוע המקומית. מתוך 30 הסרטים שעברו את סף ה-100 מיליון צפיות מ-1994 עד 2008, 14 מהם יובאו מחו"ל ו-16 נוצרו בסין גופא, מה שמוכיח כי הסבסוד לא העלים את התעשייה המקומית אלא דווקא החיה את השוק העייף. הסרטים המסובסדים גרמו למהפך בטכנולוגיה הנכשלת ובהשקעות הלא מספקות, כמו גם לשינוי מהותי בבסיס הרעוע של תעשיית הקולנוע בסין.

בתקופה זו היה הקולנוע המסורתי בתקופת השיא שלו, ועקבות הגלובליזציה נטמעו גם בקולנוע הסיני שהשתנה ללא היכר. תפקידו של הקולנוע כנושא הנטל החברתי זכה לדיון מעמיק.

בעוד שעד שנות ה-90 פנה הקולנוע הסיני אל הקהל הסיני בעיקר, הרי שכיום פונה הקולנוע הסיני לקהל בינלאומי והינו מהווה חלק חשוב בתעשיית הקולנוע הבינלאומית – סרטים רבים שמקורם במרכזי התרבות הסיניים המרכזיים (סין גופא, הונג קונג וטאיוואן) זכו לאהדה והערכה ברחבי העולם. בעקבות הפופולאריות העצומה של "נמר דרקון" (2000), סרטו של הבמאי הטיוואני אנג לי, גם בסין גופא החלו להפיק סרטים מסחריים גדולים, שהפכו להצלחה כבירה. סרטו של ג'אנג יימו "גיבור" מ-2002 הוקרן בו זמנית ב-2000 בתי קולנוע ברחבי ארה"ב, והפך לסרט הסיני הראשון שהצליח להכנס אל המיינסטרים האמריקאי. "גיבור" דורג במקום ה-3 במכירות הכרטיסים של הסרטים הזרים מ-1981 עד 2005.

 

 

"נמר דרקון"


כמה דוגמאות לסרטי "הדור החמישי" בשנות התשעים:                                                              

ג'ו-דואו (יצא בישראל תחת הכותר ז'ודו) Judou 菊豆. 1990. במאי: ג'אנג יימו
הפנסים האדומים Raise the Red Lantern 大红灯笼高高挂. 1991. במאי: ג'אנג יימו
סיפורה של צ'יו ג'ו' The story of Qiuju 秋菊打官司 1992  במאי: ג'אנג יימו
שלום לפילגש Farewell My Concubine 霸王别姬 1993 במאי: צ'ן קאיגה
העפיפון הכחול 蓝风筝 The Blue Kite 1993 במאי: טיין ג'ואנג-ג'ואנג
סיפור חיים 活着 To Live 1994 במאי: ג'אנג יימו
כשהשמש יוקדת 1994 In the Heat of the Sun  阳光灿烂的日子 במאי: מיי וון-פאי


כמה דוגמאות לסרטי "הדור החמישי" בשנות האלפיים:
גיבור
 
Hero 英雄 2002 במאי: ג'אנג יימו
ביחד Together 和你在一起 2002 במאי: צ'ן קאיגה
מחול הפגיונות 十面埋伏 House of Flying Daggers 2004 במאי: ג'אנג יימו
ההבטחה 无极 The Promise 2005 במאי: צ'ן קאיגה

תעשיית הקולנוע בסין קיבלה תנופה מיוחדת ב-2009 וכעת מאיצה הממשלה משמעותית פרויקטים של הפקה והפצת סרטים. לפי דיווח "הגרדיאן" הבריטי, השנה מתכננת סין לבנות מספר שיא של בתי קולנוע כחלק ממאמציה לפתח את תשתיות תעשיית הקולנוע המקומית שנועדה בין היתר להתחרות בהוליווד.

 

הקבינט הסיני אישר קווים מנחים חדשים לתעשיית הקולנוע, דבר שיסייע ליוצרי הסרטים לקבל הלוואות בנקאיות ולהגיע לקהל רחב יותר. "בעבר היינו משקיעים בין ארבעה לחמישה מיליון יואן (650,000$-750,000$) בסרט אחד, אבל עכשיו אנחנו יכולים לכוון להפקות גדולות שעולות 30 מיליון ואפילו יותר מ־100 מיליון יואן (5-11 מיליון$)", אמר שיאנג ז'ונג יואן, במאי בחברת הסרטים "העיר האסורה" בבייג'ינג ל"גרדיאן". בנוסף, הרשויות מגבירות את קצב בניית בתי הקולנוע עצמם כדי למשוך יותר קהל לסרטים. אנליסטים טוענים שקצב הצמיחה מהיר עד כדי כך שסין עוד עשויה לעקוף את ארה"ב בכמה מדדים מרכזיים. לדוגמא, מאז 2004 צמחו ההכנסות בקופות הקולנוע בארה"ב ב־6% בלבד בעוד בסין הם זינקו פי ארבעה.

 

ואי אפשר לסכם בלי התייחסות לנושא הצנזורה הפוליטית של סרטים מערביים בסין, כאשר המקרה הבולט ביותר הינו הסרט אוואטר. מתחילת ימי המשטר הקומוניסטי בסין, המדיום הקולנועי תפס מקום עיקרי במאמצי המדינה להפיץ ולקדם בקרב האזרחים את האידיאולוגיה השלטת. מאז ועד היום, הקולנוע הסיני פועל תמיד תחת השגחת השלטונות: בהפקת סרטים ביוזמתם הפעילה או תוך כדי ציות למגבלות צנזורה שמוטלות עליו.

 

ממשלת סין מאשרת להקרין רק 20 סרטים הוליוודיים בכל שנה, ועל פי העיתון ההונג-קונגי "Apple Daily" ראשיה הודאגו  מן ההצלחה של "אווטאר" והנוכחות המסיבית שלו בבתי הקולנוע אשר פגעה בהכנסותיהם של סרטים מקומיים. אווטאר יצא לאקרנים בסין בחודש ינואר השנה, כאשר תקופת חודשי ינואר – פברואר בשנה, לקראת ראש השנה הסיני אשר  נפל השנה ב-14 בפברואר, נחשבת לרווחית ביותר בשנה להקרנות סרטים. במאים רבים דחו את הפצת סרטיהם כדי לא להפסיד בקרב אבוד מראש לשובר הקופות ההוליוודי. אבל זו כמובן לא הסיבה היחידה: בממשלה מודאגים מכך שהמחאה של אנשי שבט הנאבי בסרט תצית את דמיונם של אזרחים סינים המבקשים למשל למחות על מגדלי ענק שעתידים לקום במדינה.



"אווטאר"

לייבסיטי - בניית אתרים